"יש ילד שמצפה להכיר אותך - "הילד הפנימי

 
kavio quotes page

      ציטוטים נבחרים




הבריחה הגדולה נראית בלתי אפשרית. גזר הדין הוא מאסר עולם, החומות עבות, השומרים חמושים, והחופש נראה לגמרי דמיוני, אבל לחפור כפית אחת של חול זה אפשרי. רק כפית אחת. רק צעד אחד. ואחריה - עוד כפית. רק פיצוח אחד. בהירות לגבי מקום חשוך אחד בלבד. לעבור דרך פחד אחד. להתנהג הפוך מדפוס אחד בלבד. ופתאום המנהרה כבר באורך מטר.

היציאה מחושך לאור היא אכן דיכוטומית. פתאומית. הקיר החיצוני של המנהרה נשבר, ואתה מחוץ לכלא לתמיד. אבל אין פירוש הדבר שאין סדק ואין דרך. בפירוש יש. הפריטים בארון שלי: בגדי אסיר מוכתמים בחול, וכפית, הם ההוכחה.





ההארה זמינה מיד. למעשה, היא כבר מחייגת, ואתה הוא זה שלא זמין. היא לא ממתינה בסוף תהליך. היא אינה לוגית. היא אינה רחוקה. הדרך היא פרדוקסאלית, לא ליניארית. לא תוצאה של הבנה, אלא הליכה אל מעבר להבנה. ואלה שאינם מטילים ספק ב"לוגיקה" (גם הרוחנית) עובדים קשה שנים רבות, ולא מגלים את הסוד. 





כל השאלות וכל הפילוסופיות
טובות הן מאד להולך בדרך
ומתוכן השאלה "איך מתחברות כל הרמות"
שאין לה תשובה
יעילה היא במיוחד ביצירת ייאושו הבלתי נמנע.
אך אותן שאלות ואותן פילוסופיות
רעות הן עד מאד עבור זה שרוצה להגיע
אל המנוחה של תום-השאלות
ואל המקום בו קורסות הפילוסופיות אל תהום השקט.




אני מבין מדוע אתה מחמיץ.
אתה בטוח שהדרך היא מנקודה א' ל-ב'
בעוד שלמעשה היא מנקודה א' ל-א'.
אבל זו בדיחה שרק מעטים מבינים.
ורצינות יתרה מורידה עוד יותר את הסיכוי להבינה. 



 גם אם עולה בי מחשבה על סתירה, או אפילו הרגשה של סתירה, אני עדיין רואה בוודאות - אין שני דברים סותרים, אם לא אחשוב עליהם כך.
 



"התעוררות" היא מילה. אפשר לקרוא לחוויה של זיהוי ההכרה "התעוררות" וזה אולי יהיה נכון. בכל אופן, אני מכיר התעוררות שכשמה כן היא - דומה להתעוררות מחלום וקימה מהמיטה בבוקר - אחרי התעוררות כזו אין עוד ספק מהו חלום ומהי מציאות. כמו התעוררות בבוקר - היא בלתי הפיכה. אין עוד את אותו "אני" ישן ומוכר, שעכשיו גם מצד אחד "תופס את היותו הכרה" ומצד שני "נגרר על ידי האגו". מה שמוכר פתאום כ"אני" אינו תופס את ההכרה או מתמקד בהכרה. הוא פשוט הדבר עצמו. אין במה להתמקד, אין ממה ליפול, אין לאן להיגרר.
 


אנשים יכולים לשאול "המיינד שלך אומר לך שהוא יודע מהי הארה. אבל איך אתה יכול לסמוך עליו??". אז זהו, שאני לא. זה לא שגיליתי את האמת, אלא - אני האמת. זה לא שתהליך ההארה הוא בלתי הפיך, אלא - אני ההארה. איך אוכל להיות אי פעם משהו אחר ממה שאני? אפילו אם נורא אנסה, אפילו אם אדמיין חזק חזק, אפילו אם המיינד ינפיק מחשבות ותחושות הפוכות וסותרות מהארה - עדיין אני הוא זה. אני ממש תקוע כאן (ועכשיו).  



לגבי השאלה כיצד מתיישבים הגיונית ה"טוב" האלוהי עם ה"רע" האנושי...
מי שלא ראה את מגבלות המיינד ישאף לדיון פילוסופי או תשובה לוגית שתביא לו תחושת רווחה והבנה. אך מי שראה שמחשבה אינה דרך לגילוי האמת, יכול לנטוש אתה השאיפה להבין את מסתורין הקיום בשכלו, ולראות שאין תשובה. אין תשובה לשאלה הזו, וגם לא לכל שאלה אחרת. ההתעוררות היא הראיה שהשאלות המנקרות בראשנו והמחפשות תשובה, לא יקבלו אותה לעולם. כל מה שהן יכולות לקבל הוא מחשבת-תשובה. לא את התשובה האמיתית.
 



אל דאגה! יש מישהו בפיקוד כל הזמן. הוא כל הזמן בתורנות. דפקו לו גם שבתות, חגים, אין אפטרים, אין רגילות. אף קמב"ץ לא החליף אותו מעולם. והוא לא מתעייף. תמיד הוא מרגיש כאילו הרגע הגיע לתורנות, ושהיא תימשך רק רגע. אומרים שהוא בפיקוד עוד מלפני שהמציאו את הצבא. בחבר'ה מדברים עליו, קוראים לו "האלוהים של הפיקוד", צוחקים שהוא נצחי כזה, תמיד היה, תמיד יהיה. אין לו אפטרים, אז גם אין לו בחורות. על מסכיו בפיקוד הוא צופה לפעמים בסרט רומנטי או דרמה או פורנו. זה משעשע אותו. הוא נהנה. אבל מבחינתו, כל אלה ששם בחוץ, גם הם חיים בסרט. גם הם סרט. הוא היחיד שלא רוצה להשתחרר לעולם. כאן בפיקוד, טוב לו. הוא לבד, וזה מרגיש לגמרי טבעי. הוא יודע, גם אם ייעלם כל העולם בבת אחת, הפיקוד יישאר. וגם אז הוא לא ילך לישון. הוא יישב כאן, על כסאו המשרדי, ויקשיב לשקט.
 


הדרך שלי היא דווקא ללכת אל תוך האש. ללכת לאן שהמיינד דווקא מפחד, ולהימנע דווקא ממה שהוא חושק. לא בפאנאטיות, (סגפנות או מזוכיזם) אלא בחוכמה. לשחק עם זה. הרעיון שמאחורי דרכי (שהייתה. היא כבר נגמרה) הוא, שכך אוכל לראות את כל נפתולי המיינד מהר יותר וטוב יותר. עם זאת, אני בהחלט רואה את החשיבות שבללכת אל המורה הנכון, וליצור סביבה נכונה לעבודה. וגם זאת עשיתי והרבה.



התקדמות אמיתית בחיפוש חייבת לכוון כל הזמן אל המקומות שעדיין תקועים, אל הפחדים שעדיין תקפים, אל האשליות שעדיין חיות ובועטות (או משתקות).
 


הבנה שייכת למיינד, היא קורית כשמיינד הבין משהו באופן הגיוני, והוא מסופק, כי הכול "מסתדר לו". זיהוי אינו הבנה. זיהוי/ראיה הוא לא להבין משהו, אלא לראות משהו שתמיד היה קיים ולא זוהה עד עכשיו. הרצון להגיע להבנה הוא כמו אותו הרשל'ה שחיפש את המטבע מתחת לפנס כי שם יש אור ויהיה יותר קל (והגיוני) למצוא.
 


מדיטציה ניתנה על ידי מורים שוב ושוב כדרך המעולה ביותר, משום שבה תוכל לזהות את המתבונן. שם תוכל לראות שאתה תמיד יכול להתבונן, ושכל הממבו-ג'מבו שעובר עליך, הכול הוא אובייקט להתבוננות. הכול.
 



יש צעד ברור שאתה יכול לצעוד קדימה? צעד אותו. יש מקום אפל ומפחיד שאתה נמנע ממנו? לך לבקר אצלו, ואז התנחל בחדר האורחים עד שתרגיש בן בית. אם תוכל לו, או יותר נכון, תתעורר מהאשליה הזו ותוכל לנוח באותו המקום, האין זו התקדמות מטאורית, מהפכה ממש?


תהליך רוחני טוב הוא כזה שבמהלכו היחס בין כיף ללא כיף הופך ללא מאוזן יותר ויותר, עד שבסוף הכול לגמרי לא כיף, כי אתה מבין שלחייך הלא ערים אין טעם כלל ואתה מואס בהם ובעולם עד זרא.



תשובות יש רק במדיטציה. דרך יש רק במדיטציה. אפשר לפגוש אותי רק במדיטציה. וסוף לשביזות אפשרי רק עם מדיטציה. גם הבודהא אמר את זה, הוא פשוט לא השתמש במונח שביזות כי הוא לא שירת בצה"ל.
 


החופש אינו חוויה. אם את "חווה חופש", הרי שתחווי גם חוסר חופש.
מה שאת רוצה הוא להתעורר, לצאת משליטתו של המנגנון האכזרי הזה, שבו שתי ישויות דמיוניות "את" ו"עצמך" מתעללות זו בזו.




מהזווית הערה, החיפוש הוא בדיחה טובה. בסופו של הדבר, הוא באמת פעילות "נגד" ההתעוררות, שכן במסגרתו אתה מדמיין יותר ויותר שאתה "רחוק" מהיעד. ויחד עם זאת, החיפוש דרוש. המאמץ דרוש.
 


התמסרות טוטאלית אין פירושה בהכרח לקיחת דרך מסויימת אחת בלבד על כל מרכיביה. בעיני מה שחשוב הוא התמסרות טוטאלית לכמיהה העמוקה לידיעת האמת (או התעוררות, או סוף הסבל, או ידיעת האהבה, או ידיעת האלוהות), ובמסגרתה אפשר ללקט, לנפות, לאמץ ולדחות שיטות, שבילים וזוויות הסתכלות ככל שיש צורך. הדרך שלי, באופן אישי, היתה כזו: לזהות דרך או שיטה שאני מזהה שהכי נכונה לי באותו שלב, למצות אותה בטוטאליות (ולכן גם בזריזות) האפשרית, ואז לנטוש אותה לטובת דרך או שיטה חדשה, שפתאום התגלתה כדבר הנכון יותר בשלב ההתפתחות החדש. וכך שוב ושוב, ושוב ושוב, עד שנגמר. לא השיטות, אלא המחפש.



יש התעוררות, והיא אפשרית לך בחיים האלה. היא האפשרות היחידה להתאחד עם האש הזו שבלבך. והיא לא רק סוף הסבל, אלא גם ההגשמה המוחלטת והפיצוצית לגמרי של כל הדברים שאת אוהבת: תבונה, הומור, בהירות, אהבה, וכמובן – חופש.

Make a free website with Yola