"יש ילד שמצפה להכיר אותך - "הילד הפנימי

 
שאלות ותשובות

הדרך הרוחנית



האם תוכל לספר על המסע הרוחני שלך?

לפני בערך 6 שנים ראיתי שידור חי בטלוויזיה של אדם אחד מהצפון הרחוק. הוא תיאר את הצפון הרחוק היטב, ובתוכי עלתה תחושה ודאית שהוא אכן שם, בצפון, ושגם אני יכול לראות את הנופים הצפוניים המופלאים.

כדי להגיע לצפון, הוא אמר, רצוי להשתמש במצפן. הלכתי לחנות מטיילים, ושם מצאתי סוגים שונים של מצפנים: משוכללים כאלה עם מלא כפתורים, וגם פשוטים בתכלית. מצפן שעושה גם רטט, ואחר שמחובר ללוויין. היה שם אפילו מצפן אחד בלי מחוג! הבנתי שתחום המצפנים הוא מרתק. המוכר בחנות היה מאד מרשים, וניכר שהוא מכיר את כל  המצפנים, ויודע מה כל אחד עושה ואיך משתמשים בכולם. כמעט התפתיתי להפוך  מומחה למצפנים, אבל אז נזכרתי שמה שאני הכי רוצה זה בכלל להגיע לצפון.

אז בחרתי לי מצפן אחד, והתחלתי ללכת לכיוון שאליו הוא הצביע. בדרך הוא פתאום התחיל לזייף, אז נכנסתי לחנות אחרת, לקחתי מצפן אחר, והמשכתי בדרכי. הלכתי והלכתי, עיני נעוצות כל הזמן במצפן, ואז פתאום נתקלה רגלי בסלע, נפצעתי והתחיל לדמם. הבנתי שטוב להיעזר במצפן, אך רצוי להישיר את המבט קדימה.

אחרי קילומטרים רבים של הליכה, המצפן עדיין היה תקין והצביע היישר אל הכיוון     הנכון, אבל לי כבר נמאס ממנו. הייתי מתוסכל, כי מרוב התעסקות במצפן לא הבחנתי בנופים היפים שבצדי הדרך, לא אמרתי שלום לטיילים שחלפו על פני, וכלל לא ראיתי את הציפור שליוותה אותי ממרום מעופה. זרקתי את המצפן, והמשכתי ללכת. כבר ידעתי לבד את הכיוון.

חודשים עברו, ושאלות חדשות החלו לעלות בי: מה לעזאזל יש בצפון הזה, שאני כל כך רוצה אותו? ולמה אני הולך כל הזמן? מכיוון שלא ידעתי את התשובה, התיישבתי לי  על ספסל, ולא עשיתי כלום.

ואז פתאום ראיתי אותו, את האיש מהצפון הרחוק, עומד ליידי ומחייך.
"היי, אתה", אמרתי לו, מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור להיות בצפון הרחוק?
הוא שתק קצת, וחייך עוד קצת, ואז אמר:

"הצפון הרחוק הוא סדרת ריאליטי, ואתה השתתפת בה בהצלחה. ברכות מכל צוות     ההפקה!"
ניערתי את הראש. התמונה שעל המסך היטשטשה. מגע כורסת הטלוויזיה היה נעים, וביתי היה חמים. "חתיכת תוכנית ריאליטי" הרהרתי בהתפעלות, וקמתי להכין לי כוס  תה. בדרך למטבח, על השידה, ראיתי 2 מצפנים משומשים, מכוסים בעפר ושלג.

כוס התה הייתה, לראשונה, מתוקה.





 איך הולכים בדרך הרוחנית? מה היו הקווים המנחים שלך בדרכך?

ה"איך" שלי בדרך הרוחנית היה:

1. לשים את ההתעוררות במקום הראשון, והיחיד, ברשימת סדרי העדיפויות שלי.
2. לאור זאת, לעשות הכול, אבל הכול, למען ההתעוררות.
3. למדוט עד חורמה.
4. להקשיב לכל אדם שקולו מצלצל באוזני כפעמוני ההתעוררות.

ולבסוף:
5. לאפשר לעצמי להגיע אל המקום הנואש שבו כבר עשיתי הכול, ועדיין הייתי ישן, ללא שום מושג איך מתעוררים, ולהודות בכך. (ולא לברוח ממנו לרוחניקיות, התפלספות, "אילוצי החיים", תשוקות למיניהן וכו'). נראה לי שניתן לקרוא לזה - להישרף באש החיפוש.

שני הסעיפים הראשונים הם הקריטיים ביותר. מהי משמעותם?

לשים את ההתעוררות בראש סדר העדיפויות זה אומר שאם אני צריך לנסוע להודו, למנזר בתאילנד, למורה רוחני בהוואי, או פשוט צריך עשר שנים בחדר סגור במדיטציה במצפה בגליל, אז אני מוכן להתפטר מהעבודה, לוותר על כל כספי, לעזוב את החברה שלי/אשתי, לוותר על קריירה, כבוד, מין, סמים, חופש יחסי או כל דבר אחר. זה תופס גם אם מה שאני צריך הוא טיפול פסיכולוגי, או אולי כן לקחת סמים, או כל מה שנראה לי שיקדם אותי בדרך.


הסעיף השלישי הוא מדיטציה. מדיטציה עבורי היא לשבת בשקט, ולהיות פשוט בשקט. לשבת כך, ימים ושנים, עד שאני מתאהב בזה לחלוטין. עד שכל מה שאני רוצה הוא עוד מהשקט המסתורי הזה, מהשלווה הזו, ומאלוהיות הזו, או איך שלא נקרא לזה. לשבת כך עד שמי שנמצא שם ומודט הוא דומיננטי הרבה יותר מהאני הקטן והמסכן שמסתובב כאן ומנסה לשרוד.

ולבסוף, סעיף 5 המתקדם - לאפשר לעצמי להגיע למקום נואש – הוא לא עשיה, כי אם הימנעות. זה אומר לעשות כל מה שכבר ציינתי, ופשוט לא לברוח לרעיונות ופיצויים. כי הדרך מובילה בהכרח לייאוש וחוסר אונים, שהרי אתה לעולם לא מגיע אל המטרה.





האם מורה רוחני מדבר כל הזמן אמת מוחלטת?

כשהולכים בדרך ומקשיבים למורים יש חשיבות רבה מאד לאבחנה בין אמת יחסית ואמת מוחלטת. רוב המורים ידברו ספונטנית, ויערבבו בדבריהם את שני סוגי האמיתות האלה.

אמת מוחלטת קשה מאד לדבר. בעיקרון זוהי שתיקה. מורים שלא מוכנים להתפשר, ומוכנים לדבר רק אמת מוחלטת, למעשה חוזרים על עצמם שוב ושוב. דוגמה כמעט יחידה למורה כזה: ניסרגדתה מהראג'. בספרו המפורסם יש איזה 600 עמודים של "I Am That". וזהו. בימים שנשבר לו הזין מלהגיד כל הזמן אותו דבר, הוא מוכן להתפשר על המשפט "You Are That", אבל לא יותר מזה. כל השאר, מבחינתו, זה בולשיט.

אצל אושו, דוגמה מהכיוון השני, כמעט כל הדיבור הוא אמת יחסית. דיבורים אינסופיים עליך, המחפש, על בעיותיך, על החברה האנושית, על הדרכים הרוחניות הרבות, על חוויות רוחניות, על רונלד רייגן. בלה בלה בלה נפלא וגאוני, ביטוי לחמלה אדירה של אושו, שגם חוללה שינוי תודעתי בעולם שקשה להעריך את היקפו (כי המומנטום עוד נמשך), אבל הכול בסופו של דבר לא אמת מוחלטת. וחשוב להבחין בכך. אגב, אושו דיבר גם אמת מוחלטת, בעיקר בתחילת דרכו, המתעקשים יכולים להתחיל לחפש את הציטוטים.

אמת יחסית היא משתנה ותלויה, כמו כל דבר בעולם. היא תלויה בנסיבות, באדם השומע, ברמת ההתפתחות, בהיסטוריה, ועוד. היא לא בהכרח נכונה תמיד או בכלל. ולנוכח האמת המוחלטת, היא פשוט סוג של שקר.

אמת מוחלטת היא מוחלטת. זה לא קשור לנחרצות של המורה בעניין. זה פשוט עניין של להיות האור-לעצמך ולהבחין בכך. "אתה הוא זה" זו אמת מוחלטת. "אתה לא מי שמחשבותיך אומרות שאתה" - אמת מוחלטת. "למחפש הרוחני זה אסור ומזיק לצפות בפורנו באינטרנט" - אמת יחסית.





איך אוכל לזהות מורה מואר?


כשנאמרת אמת מצלצלים הפעמונים
כשנאמרת אמת מרגישים שם בפנים
כשנאמרת אמת אוהבים את הדובר
כשנאמרת אמת משהו מתעורר

כשנאמרת חארטה מתייבש השכל
כשנאמרת חארטה מכינים ת'חבל
כשנאמרת חארטה רואים פיצול
כשנאמרת חארטה מתחיל הבלבול

אבל האמת שנעים לשחק במילים
האמת שמסעיר לשבור ת'כלים
האמת שמותר לתעות ולפנות
אפילו שלוש מאות ושישים מעלות





איך מבחינים בין דרך אמיתית לדרך שקרית?

 בעיני, אין דרך כלל. אין יציאה מנקודה א' והגעה לנקודה ב'. יש יציאה מעצמך לשבילים שונים, התנסויות שונות, מהן מובילות אל מקום רחוק מעצמך (שממנו ייתכן שתוכל לחזור במהרה), ואחרות שמובילות אל מקום קרוב לעצמך (שייתכן שתשהה בו שנים רבות ולא תחזור הביתה).

מכיוון שכך, אין דרכים שקריות. כל דרך שאליה נמשך ליבו וראשו של המחפש היא שיקוף של אשליה שעדיין מתחוללת בתודעתו. אם יימשך מחפש רוחני לגורו שקרן או מנצל, הרי שתודעתו של המחפש עדיין אינה מבחינה בין דבר אמת לשקר, בין אהבה וניצול. מחפש זה ילך
אחר השקר, וגם ינוצל, ויחוש בכאב שבכך, וילמד את הסבל שבכך, ויום אחד יקום ויעזוב את הגורו, משום שתמו לימודיו בתחום זה. הוא חזר מדרך השקר והניצול, והוא קרוב יותר אל עצמו, ובשל יותר מכפי שהיה. עכשיו הוא יכול ללכת, אולי, אחר מורה אוהב ודובר אמת, אך יהיר.  ולאחר שילמד על אודות השקר שביהירות ימצא לו מורה אוהב, כן וצנוע, אך כזה שלא התעורר לגמרי בעצמו, ומכלה את זמנם של תלמידיו בהתפלספות על הארה. וכך הלאה.

לעתים שיקריותה של דרך מסויימת בולטת לעיננו. כאשר עולה בתוכי שאגת מחאה נגד מורה או דרך ("מניפולטור", "מוליך שולל", "עיוור", "קשקשן", "נצלן", "חרמן"), זהו סימן עבורי שאני עדיין מצוי באותו תחום אשליה של אותו מורה. אם מורה חמדן מעצבן אותי, ואני צריך "להזהיר מפניו", סימן שאני עדיין חי במישור בו מעסיקות את מוחי חמדנות ואנטי-חמדנות (בדיוק כמו אותו מורה). כאשר אני הולך באמת מעבר לחמדנות, מורה חמדן לא יעסיק אותי כלל. לכל היותר אראה בבהירות את טעותו, אחמול עליו ועל תלמידיו, והוא יהיה עבורי עוד שוגה אהוב הנמצא בדרכו, בדיוק כמו ביבי נתניהו.

ומה באשר למורים הנראים לנו אמיתיים? כאן כדאי לקחת בחשבון שמילים הנשמעות דברי אמת אינן בהכרח מעידות כי דוברן אכן יודע אמת זו. ישנם אנשים ש"למדו" את דבריהם של מורים היטב, עד שהם יכולים לספר את ה"אמת" שלמדו במילותיהם שלהם. וישנם גם אנשים רבים שהגיעו למסקנה הגיונית על אודות ה"אמת", ומספרים אותה. ורבים עוד יותר פשוט מאמינים שמה שהם חוו או ראו היא אותה אמת עליה דיברו המורים, ומתחילים להרצות מתוך אמונה זו.

ולבסוף כדאי לזכור כי כוחה של התשוקה הוא רב. ראם דאס אומר: אם שנינו ניסע במכונית, אתה רעב ואני מודאג מתיקתוק חשוד במנוע, ונחלוף בדרכנו בעיירה, אז אתה תראה רק מסעדות ובתי קפה, ואני רק מוסכים ותחנות דלק. ואושו אומר: אם אתה רעב מאד, אתה מביט אל השמיים, רואה את הירח, וחושב: "אה! צ'פאטי!".

בקיצור, אם אתה רוצה מאד לפגוש את אשתך לעתיד, יש סיכוי לא רע שהבחורה החמודה הבאה שתפגוש תיראה לך הנשמה התאומה שלך, ותוכל להתעלם מכמה נתונים שסותרים זאת. נראה לי שזה די דומה גם עם גורואים. אם כך, גם עם אשתך לעתיד וגם עם גורואך לעתיד, כדאי לקחת בחשבון את נטייתנו הטבעית לאידיאליזציה על בסיס תשוקה, ולכן לשים לב דווקא לנקודות הבעייתיות ולנקודות העיוורות שלנו.





זיהיתי שהמקור לסבל הוא הצורך המתמיד בשליטה, והדרך הרוחנית היא חלק משליטה זו. מאז אני מנסה לוותר על שליטה. מה דעתך?

ויתור על שליטה זה מאד טריקי: אם אתה מנסה לוותר על שליטה, הרי אתה בהחלט שולט בעניינים - אתה דואג להימנע ממצב שבו אתה נלחם, מתאמץ ונמצא בשליטה.

זה טריקי מבחינה נוספת: אתה אולי מוותר על שליטה לגבי פריחת תודעתך והתעוררותה, אבל האם אתה מוותר גם על השליטה בעניין פחד ההישרדות (עבודה, פרנסה)? וגם על השליטה בעניין היחסים (ויתור על אהבה רומנטית, סקס, חברים, בת זוג)? ניסיון לוותר על שליטה באופן גורף הוא בהחלט צעידה רוחנית אמיצה בעיני, שגם תישא את פירותיה.

אבל אם אתה מקפיד על שליטה היכן שזה כואב ומפחיד לוותר עליה, ומקפיד על חוסר שליטה היכן שזה מלחיץ להיות בשליטה, אז אתה פשוט רוקד לצלילים המוכרים של בריחה מכאב ורדיפה אחרי עונג - המנגנון הבסיסי והבטוח ביותר ליצירת המשך הסבל. כרגע אפילו הגיתי לזה שם: "רוחניות פולנית".

מסיבה זו, הגישה שלך עשויה לגרום להמשך סבלך. נראה שאתה בוחר בויתור על שליטה בשביל להרגיש טוב יותר (פחות לחץ, פחות אשמה וכו'). וכאמור, בחירה בהרגשה הטובה יותר מובילה תמיד לסבל, והיא בעצם סוג מתוחכם של שליטה (או טוב אולי לומר "נשלטות" על ידי המנגנון הרגיל, הבורח מהכאב אותו הוא יוצר בעצמו).

האשליה שלתוכה אנו גדלים היא סמיכה ומציאותית. הרזולוציה מצוינת, אפילו יותר מאשר באוואטר 3D. לפי מיטב ראות עיני, מי שלא יתאמץ מאד מאד להתעורר, כנראה לא יתעורר. והמאמץ הזה יכול להיות, גם, מאמץ לוותר על שליטה. אבל לא אם זו בחירה של נוחות, אלא ההיפך - אם זו בחירה שמוכנה להתעלם מגורם הנוחות לחלוטין.





בפגישה עם מורה רוחני חוויתי חוויה אנרגטית חזקה. נראה לי שמדובר ב-transmission (העברה אנרגטית) שקיבלתי מנוכחותו.

 מהיכן שאני עומד, אני רואה בבירור שההתעמקות בעניינים האנרגטיים וב"עבודה" עליהם היא לא יותר מפאזה, שאפשר לעבור בדרך הרוחנית ואפשר שלא. כמו אמונה במושג האלוהים, בקריסטלים, בשחזור גלגולים או כל אמונה אחרת - התקדמות אמיתית היא ההבנה שגם זה טריפ שאתה ממציא, וחי בו וגם סובל בו, עד שתפסיק לדמיין.

התעוררות היא לא כשהצ'אקרה סוף סוף מתפוצצת, אלא כשמתייאשים מעבודת הפרך האנרגטית הדמיונית, שלעולם אינה נגמרת.

אני לא שולל שום כלי ללימוד, שבו עשו או עושים שימוש מורים שונים. למשל, שימוש ב"העברת אנרגיות" ממורה לתלמיד נכנס מבחינתי לאותה קטגוריה של הפיכת מים ליין, ריפוי משותקים ועיוורים, תקשור מידע אישי או ניחוש העתיד, סקס טנטרי עם המורה לטיהור הצ'אקרה, חציית הנהר לשניים ועוד ועוד.

בכל המיקרים מדובר בניצול של שני אלמנטים:
1. המיינד של התלמיד עדיין שרוי בעולמו (הדמיוני) הדואלי, ולכן יש "מורה" ו"תלמיד", מורה ער ותלמיד ישן, והשפעה כלשהי של האחד על השני.
2. המיינד של התלמיד נוטה לחפש חוויות, להשתלהב מחוויות, ללכת בעקבות חוויות, ולהאמין ליוצרי חוויות, עם עדיפות חזקה וברורה לחוויות לא שגרתיות - ניסים ונפלאות. ככל שהחוויה חזקה יותר ומיוחדת יותר, כך היא נתפסת אצל התלמיד כאמיתית יותר, והוא ילך בעקבותיה יותר.

זה בסדר לנצל מציאות פסיכולוגית זו של התלמיד לצורכי לימודו. בעבר הרחוק (משה, ישוע) ייתכן שזו הייתה הדרך היחידה להוליך בני אדם בדרך רוחנית, וגם כיום נראה שדרך זו מתאימה לאנשים רבים. אך אני בתור מורה מגיע עם מסר אחר, כלים אחרים ודרך אחרת, שמיועדים לאנשים המוכנים לכך, ונועדו להצביע על האפשרות להתעוררות תוך זמן קצר יחסית. הסיבות לשינוי במסר, בכלים ובאורך הדרך להתעוררות קשורות למאפייני תקופתנו: בשלות גדולה יותר, ודחיפות גדולה הרבה יותר.

המסר שלי, למי שבשל לשמוע אותו הוא: המורה, התלמיד, הדרך, האנרגיות, וכל שאר הניסים בהם אתם חושקים - הכול אשליה הנוצרת על ידי המיינד. לך דרך אשליה זו, התעקש לראות אותה, עשה הכול כדי להתעורר ממנה, ותגלה (בסוף הדרך, בחייך, ולא בגלגול הבא) שאתה המורה, אתה התלמיד, הנס כבר קרה, ולא נותר לך אלא להוסיף אחד סוכר.

לסיכום, במה שקרוי Transmission יכולים להשתמש מורים אחרים בבית הספר - מורים מקצועיים, מחנכי כיתות אחרות, היועצת, האחות ומצדי גם השרת. אבל בכיתה שלי, בזמן השיעור שלי - אין מצב. הצלצול הוא בשבילי, ואגב, יש לי גם עיניים בגב.



קריאה נוספת
: ראיון נושך עם המורה הרוחנית סנדי ארדמן

                       יצאת אתרוג - ארבעה מינים של מחפשים רוחניים (מאמרים מאת קאביו באתר nrgמעריב)


בחזרה לתפריט שאלות ותשובות


 

Make a free website with Yola